השבוע עמדתי בפני חברי הכנסת ונבחרי הציבור, ויותר מהכול – בפני האחריות המשותפת שלנו כחברה. הגעתי לכנסת כנציגת העמותה שלנו, עמותה שהוקמה מתוך כאב, מתוך שליחות, ובעיקר מתוך ההבנה שאי אפשר להשאיר את החיילים שלנו מאחור.
פוסט-טראומה היא לא רק סיפור אישי של חייל בודד. זו מציאות יומיומית של אלפי לוחמים משוחררים, שחזרו הביתה עם צלקות שלא רואים בעיניים, אבל הן שם – בכל לילה של נדודי שינה, בכל התקף חרדה באמצע היום, בכל רגע שבו הם מנסים להשתלב בחיים האזרחיים ונופלים בין הכיסאות.
כשהקמנו את העמותה, ידענו שאנחנו לא יכולים לחכות. אז התחלנו לפעול: הקמנו קבוצות תמיכה, חיברנו בין חיילים למטפלים מקצועיים, דאגנו לליווי משפטי למי שנאבקים להכרה בזכויותיהם, יצרנו הזדמנויות תעסוקה כדי שהם לא ירגישו לבד. ראינו איך כלים נכונים יכולים לעשות שינוי אמיתי, אבל הבנו גם שזה לא מספיק.
זו הסיבה שהגעתי לכנסת. כדי לומר בצורה ברורה – האחריות היא של כולנו. חייל עם פוסט-טראומה לא צריך להיאבק במערכת, לא צריך להוכיח שוב ושוב שהוא פצוע. המדינה שלחה אותם לקרב, והמדינה חייבת להילחם גם עבורם.
